העולם הדואלי והתודעה הכבולה
מאז שהקמתי את הפלטפורמה התרגולית המקוונת 'מנזר הצ'י-קונג', הספקנו לעבור כל כך הרבה אירועים קשים בארצנו הקטנה. מנגיף הקורונה שהביא עמו סגרים, בידודים, הרבה חוסר אונים, פחד מחולי ומוות, דרך שלל אירועים טרגים נוספים ועד למלחמה שהתרחשה עמוק בתוך המדינה ומעבר לגבולותיה, והביאה עמה בעיקר זעם, אלימות קשה ותסכול רב.
ניתן לראות בברור את המעבר מתחושת סגר ומוות (תנועה המתכנסת פנימה ומטה) לתחושת זעם ואלימות (תנועה המתפרצת החוצה ומעלה). מעבר זה משתקף דרך המודל האנרגטי הסיני, כמעבר מאנרגיה יינית לאנרגיה יאנגית או כאל מעבר מדחף המוות לדחף החיים.
המודל האנרגטי, העוסק בהתמרת כוחות מיין ליאנג וההפך, משקף את רצף השינויים המתרחשים בטבע ובאדם בכל עת. אך דווקא בזכות מודל זה, העוסק בדואליות ובקיומם של הפכים משלימים, אנו נחשפים להבנה שאם הזמני והמשתנה מתקיימים בעולמנו, זה מחייב גם את הקיום של המצב ההופכי להם, הקבוע והדומם.
רוב התורות הרוחניות העתיקות עסקו בחיפוש אחר אותו 'קבוע', הם ניסו להגיע אל חווית הקיום של ה'אחד', זה שאינו משתנה או מושפע מתפיסת הזמן והמרחב שאנו חשים בחיינו.
תנסו לדמיין חווית קיום אוטופית שכזו, בה חשים מוגנים בכל עת, קיימת תחושת שמחה אינסופית יחד עם נוכחות מלאה בכל רגע וחוסר פחד או חרדה.
הדאויסטים ששאפו לחזור ולהתאחד עם הדאו ('עם הדרך'), האמינו שדרך האיזון וההרמוניה הם יוכלו להגיע לחווית קיום שכזו. הבודהיסטים ששאפו לא להאחז באשליה של עולם החומר והמיינד (המחשבות שלנו), האמינו שכך הם יוכלו להשתחרר ממעגל הסבל האינסופי שהתודעה מייצרת. דתות אחרות ניסו להתחבר ולהתמזג לחווית האלוהות על-ידי פיתוח מערכת יחסים אינטימית של אמונה וכניעה למול אותו כוח יוצר.
בבסיס כל הרעיונות האלו, ניתן לראות כי עומדת ההנחה שהמיינד או בשמותיו הנוספים: ה'אני' (האגו), לב האדם (הלב האנוכי), ההכרה/ התודעה הכבולה, מסתירה את הגישה למהות הקבועה והאינסופית החבויה עמוק בתוכנו. למהות עמוקה זו שמות רבים כגון נשמה, העצמי, ספיריט, הטבע האמיתי, האני הגבוה, לב הדאו ועוד.
מדוע אם כך התודעה מונעת מאתנו להתחבר לטבע האמיתי, לדאו, לאני הגבוה, לנשמה?
הגנות המיינד מכסות כערפל עכור את האור הבוקע מתוך הטבע האמיתי וזאת עקב אשליית תפיסת הזמן של המיינד, הגורמת לו להאמין שהכל זמני ושעליו לפעול מתוך עקרון הישרדותי/קיומי.
מכאן שהמיינד עסוק בלהשליך מהעבר לעתיד, ללמוד מטעויות, לנתח, להבין ולתכנן קדימה וזאת בכדי לשרוד. יכולות אלו של המיינד חשובות מאוד ויכולות לסייע לאדם בהבטים רבים, אך הוא לרוב נוטה 'להשתלט' ולצייר לנו מציאות חד גונית ואשלייתית. המיינד הנקרא גם לב האדם (הלב האנוכי) העסוק בעיקר בלשרוד וברצון לקבל לעצמו וכל עוד הוא אינו מרוסן בהבט זה, יהיה קשה מאוד לגעת בספיריט, בנשמה, בטבע האמיתי הקבוע והאינסופי. אדם העסוק רק בלקבל לעצמו, אינו יכול לשרת או להוות חלק מעולם היצירה. כלל שהאדם יגע ויתקרב יותר לטבע האמיתי שלו, כך הוא יוכל להביא לידי ביטוי במציאות את 'רצון השמיים' ולהוות חלק אינטגרלי מתהליך היצירה.
כיצד ניתן לשחרר את ההגנות של המיינד, בכדי שנוכל להגיע להתעוררות ל'טבע האמיתי'?
ישנם דרכים רבות להגיע להתעוררות רוחנית זו, כאשר כל מסורת שמה דגש על הבטים אחרים בתהליך זה. אך אמונת הדאויסטים, שהבינו שיש לעבוד גם דרך הגוף הפיזי והאנרגטי, הופכת אותם לייחודים מאוד בגישתם. באמצעות תרגול תנועה רכה ומדיטציה, הם האמינו כי ניתן להשתחרר מאותן תגובות של המיינד, שמטרתן 'להגן' על הטבע האמיתי בעזרת תרגולים מסויימים. תהליך זה מתרחש בין היתר על-ידי כיול מחדש של התגובות העצביות שלנו וחיפוש אחר אחדות והרמוניה פנימית דרך התנועה והמדיטציה.
התרגול הרך מסייע לנו לפתח רגישות ומודעות לתנועה האנרגטית בתוכנו ולשחרר תוך כדי את השליטה של המיינד. רק כאשר האנרגיה זורמת בחופשיות בתוכנו, ההרמוניה יכולה להופיע. הרמוניה לא ניתנת להשגה באמצעות פעולה אקטיבית, כיוון שהיא תוצר של שחרור והרפייה מהשליטה של המיינד. זהו למעשה הפרדוקס, כיוון שדרך השליטה אנו מנסים להביא לחיינו הרמוניה ושקט, אך בפועל רק אם נרפה מהאחיזה והשליטה, נוכל באמת לעבור ממצב תודעתי דיס-הרמוניה, למצב חוויתי הרמוני.
תהליך זה של סינכרון, אחדות והרמוניה אנרגטית, מעבירה אותנו מעשייה אקטיבית לעשייה אי-אקטיבית, הנקראת עשייה ללא עשייה (wu wei 無為) או עשייה ללא שליטה/ללא מאמץ. כשאנו לומדים להרפות ולשחרר את השליטה, המיינד לוקח צעד אחורה ומאפשר לדברים פשוט להיות. במילים אחרות, הרצון האנוכי של ה'אני' או המיינד לשליטה עובר תהליך של ריסון. כשהרצונות של המיינד פוחתים, הכוונה הטהורה (האור) של הטבע האמיתי מצליח לצאת ולהשתקף החוצה לתוך העולם.
עם כך, התרגול הרך (הצ'י-קונג) אינו רק תרגול פיזי ונשימתי לשיפור הבריאות הגופנית. התרגול נועד להשקיט את המיינד ולהרחיב את הגישה למהות האמיתית שבתוכנו, לטבע האמיתי או 'ללב הדאו'. בהתקרבותינו לטבע האמיתי, נגלה יותר ענוה, חמלה ושיוויוניות, נהפוך להיות 'אדם אמיתי' כפי שהדאויסטים מספרים ונחוש בשקט ובדממה השורר בחווית קיום זו.
Commentaires